תולדות אמנות עיסת הנייר

מאת: ג'קי הול (תורגם מאנגלית, 2005)

למרות שמה בעל הצליל הצרפתי (PAPIER MACHE), הגיעה אמנות עיסת הנייר לצרפת רק באמצע המאה ה- 17. צרפת היתה אמנם הארץ הראשונה באירופה אליה הגיעה אמנות זו, אולם מקורה של אמנות עיסת הנייר הוא בסין, הארץ בה הומצא הנייר עצמו.

הסינים השתמשו בעיסת נייר להכנת קסדות מסוגים שונים, אשר הוקשחו ע"י ציפוי עיסת הנייר בשכבות רבות של לכה. ארכיאולוגים גילו קסדות מעין אלה מתקופת שושלת האן בסין (200 לפנה"ס עד 220 לספירה). מסין התפשטה אמנות עיסת הנייר ליפן במזרח ולפרס במערב, שם השתמשו בה להכנת מסכות וקישוטים לחגיגות ופסטיבלים.

במהלך המאה ה-17, עם התפתחות המסחר עם המזרח הרחוק, הגיעה אמנות עיסת הנייר לצרפת. יבוא נרחב של חפצי אמנות מעיסת נייר לאירופה גרם להופעתם של בתי מלאכה ראשונים בתחום, תחילה בצרפת ובהמשך באנגליה, בשנות ה-70 של המאה ה-17. אמנות עיסת הנייר זכתה לפופולאריות גדולה באירופה בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 , כאשר השימוש בה הפך נפוץ מאוד.

משמעותו של המושג הצרפתי PAPIER MACHE היא "נייר לעוס". נראה שמקורו של המושג בעובדים הצרפתים בבתי המלאכה לעיסת נייר בלונדון במאה ה-19. השמועות באותה תקופה היו, שאלה אכן לעסו את הנייר כחלק מתהליך העבודה, אולם לא היה כל אישור לשמועות אלה מעולם. היצרנים הבריטים לא טרחו להגיב על השמועות ואפשרו את הפצתן. כך יכלו היצרנים בלונדון, מרכז תעשיית עיסת הנייר במאה ה-19, להסתיר את המרכיבים האמיתיים ושיטות העבודה בהן השתמשו. עד היום ידוע מעט מאוד על החומרים ושיטות העבודה באותה תקופה.

ג'ון באסקרוויל, אשר התפרסם בזכות עיצוב אותיות דפוס חדשות, והדפסות איכותיות של ספרים, החל כבר בשנת 1740 לחקות את שיטות הציפוי בלכה של עבודות עיסת נייר שיובאו מיפן. באסקרוויל הצליח מאוד בעסקיו אלה ומאוחר יותר עוזרו, הנרי קליי, המציא שיטה לייצור עיסת נייר אשר הייתה בעלת חוזק כה רב, שאורך החיים שלה היה כשל מוצרי עץ. הוא עשה זאת על ידי ערבוב נייר שעבר עיבוד מיוחד בדבקים מסוימים, תוך חימום העיסה. התוצאה הייתה לוחות קשיחים , עמידים לחום. הנרי קליי רשם פטנט על המצאתו, אך לאחר שפג תוקפה של ההגנה על הפטנט, צצו חברות קטנות רבות, אשר החלו לייצר מגוון עצום של מוצרים מעיסת נייר, תוך שימוש בשיטותיו של הנרי קליי. חברות אלה היו מרוכזות בעיקר באזורי וולברהמפטון וברמינגהם באנגליה ומוצריהן המרשימים – כלי בית, רהיטים, קישוטים, ועוד , נשתמרו עד היום.

וויליאם אולגוד, קווייקר אנגלי, מומחה לציפוי עיסת נייר בלכה, היה חלוץ אמנות עיסת הנייר באמריקה. הוא ייסד חברה בשם "Litchfield", הצליח מאוד בעסקיו והתפרסם בעיקר בזכות תיבות השעונים שלו, אשר היו מעוצבות להפליא.

אמנות עיסת הנייר התפתחה בארה"ב כאמנות של ממש ולא כתעשייה. בשנות ה-60 של המאה העשרים יצרה אמנית ניו יורקית בשם Gemma עניין מחודש באמנות עיסת הנייר. עבודותיה היו מרשימות כל כך, שגם כאשר עבדה עם בעלה במקסיקו, גילו בה האמנים המקומיים עניין רב ובאו ללמוד אצלה, למרות המסורת המקסיקאית ארוכת הימים של שימוש בעיסת נייר ליצירת קישוטים לחגיגות ופסטיבלים.

 

תערובות עיסת נייר

ההגדרה המדויקת של עיסת הנייר היא תערובת של סיבי נייר וחומרי הדבקה, ובמהלך ההיסטוריה היה שימוש בכמה חומרים יוצאי דופן לעיסת הנייר –

שרף – לצורך החלקת פני השטח.
אשלג – לנטרול חומציות העיסה או כדוחה חרקים ומכרסמים.
עלי טבק – היו בשימוש יצרני בובות גרמנים.
מלפפון מר – בגלל פעולת הטיהור שלו.
שום – כדוחה חרקים.
קינמון או ציפורן – כתוסף לביטול ריח השום.
ג'לטין טהור (מזימי דגים) – שימש באנגליה כחומר לחיבור ראשי בובות לגוף.
עוד ידוע על קמח אורז, קמח שיפון, פירה תפוחי אדמה, ברוקולי, כרוב, כרובית, ועוד, אשר שימשו בזמנים שונים כמרכיבים בעיסת נייר.

בדרך כלל שימשו "מי דבק" כחומר ההדבקה, ולעיתים מי דבש. "מי דבק" יוצרו ע"י הרתחת עמילן יבש מן החי במים עד שהתערובת הפכה סמיכה מאוד.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 הגיעה תעשיית עיסת הנייר באנגליה לשיאה. אנגליה ייצרה מגוון מוצרים רחב מאוד והמשיכה ביבוא בהיקף גדול מסין, השוק הפך רווי מאוד והתוצאה הייתה ירידה בפופולאריות של מוצרי עיסת הנייר. תחרות מצד חומרים חדשים האיצה את חיסולה הסופי של תעשיית עיסת הנייר באנגליה, והיצרן האחרון הפסיק לפעול בשנת 1920. עיסת הנייר נמצאת בשימוש נרחב עד היום לצורך ייצור תפאורות במה, בעיקר עצים וסלעים קלים במשקל ונוחים לשימוש.

עיסת הנייר אינה קיימת עוד כתעשייה, אולם באירופה ובארה"ב אמנות עיסת הנייר נחשבת היום כאמנות לכל דבר, ומתפתחת במהירות.